התסריט מבוסס על הרומן What Are You Going Through מ-2020, מאת הסופרת האמריקנית סיגריד נונז. אלמודובר ידוע לא רק בעניין שיש לו בדמויות נשיות, אלא גם באהבתו הגדולה לכתיבה ספרותית נשית. בין אם זה עיסוק בנשים כותבות (ב"פרח הסוד שלי") או באזכורים חוזרים ונשנים בסרטיו לסופרות ומשוררות מפורסמות. אחד המאפיינים המזוהים עם סרטיו של אלמודובר הוא השימוש בדמויות נשים "ארציות", רובן לא משכילות וללא קריירה משגשגת. בין אם הן שורדות של מצבים קיצוניים (כרמן מאורה), או שהן גילום של אימהות אלמודוברית (פנלופה קרוז). אבל אינגריד ומרתה הן שתי דמויות מאוד שונות מהמודל המוכר. ג'וליאן מור, עם שלל מעלותיה כשחקנית, אינה בחירה טבעית לדמות תוססת – והדבר בוודאי לא משתנה בבואה לגלם את אינגריד המאופקת להפליא. מה שנכון לגביה נכון שבעתיים לגבי סווינטון בעלת המראה האנדרוגיני, המהווה היפוך קוטבי להבעה אמוציונלית "לטינית". מרתה כאם היא ההיפוך המוחלט לדמות האם שגילמה פנלופה קרוז ב"לחזור" (2006).
התקציר העלילתי, זה שמוצג במקומות שבו מופיעים תקצירים וזה המשתמע מהטריילר, מדווח על שתי נשים, חברות ותיקות, שמחדשות את הקשר ביניהן בנסיבות עגומות: אחת מהן חולת סרטן ומבקשת מחברתה שתתלווה אליה לחודש בבית שכור בצפון ניו יורק, תהווה לה חברה ונחמה, ותהיה שם לידה כשתחליט לסיים את חייה במו ידיה. זה, למעשה, סרט על המתת חסד. אבל הסרט עצמו מעט יותר מורכב מזה, כי הוא מכיל מערכה ראשונה ומערכה שלישית שעוסקות בנושאים אחרים.
הסרט נפתח עם סצינה שבה אינגריד (ג'וליאן מור), סופרת שעסוקה בחתימות על ספרה החדש, מספרת שהיא כתבה אותו כדי להתמודד עם המוות, להבין אותו. "אני פשוט לא מצליחה להבין למה משהו חי צריך למות", היא אומרת. ואז, קצת כמו הרמה להנחתה, נכנסת לחייה מרתה (טילדה סווינטון) ומבקשת ממנה שתהיה עדה לגסיסתה. השתיים הכירו בעבר כשעבדו יחד במגזין ניו יורקי בשנות ה-80. מאז, אחת הפכה לסופרת העוסקת בבדיון, והשניה הפכה לכתבת מלחמות, שמביאה אל הכתב את המציאות בשיא חומרתה. מרתה מספרת לאינגריד על אבי בתה, שחזר פגוע נפש מהמלחמה ועזב אותה כדי לעבוד בבית חולים. "הוא רצה ללוות אנשים בשלב שהם עוברים בין החיים ובין המוות", היא מספרת. ובמידה רבה, זה גם תמצית הסרט, ואולי תמצית קריירות הכתיבה השונות של שתי הגיבורות: האחת בבדיון והשניה במציאות, אבל שתיהן נוגעות בחיים ובמוות.
זהו סרטו הארוך הראשון של אלמודובר באנגלית (אחרי שני סרטים קצרים), אחרי שהכריז לא פעם שלא יביים באנגלית – למרות הצעות מפיקים אמריקאיים – כי הוא לא דובר את השפה. זה סרט דובר אנגלית שמתרחש בניו יורק, אבל צולם ברובו במדריד. אולי הוא התרצה לעשות את הסרט בכל זאת, עיבוד לספרה של הסופרת האמריקאית סיגריד נונז, כדי לשתף פעולה עם ג'וליאן מור וטילדה סווינטון, שהתקריבים שהוא מעניק להן בסרט מעידים על הערצתו (המוצדקת) למלאכתן. זה ניכר במיוחד אצל סווינטון, שאלמודובר מצלם כמה מהמונולוגים שלה כל כך מקרוב, כאילו הוא מדען שמתבונן בה מבעד למיקרוסקופ ומנסה לפענח איך היא עושה את מה שהיא עושה. וזה אכן מרתק לצפייה: סווינטון מדברת כשמצלמה צמודה סנטימטרים מפניה, ולא מזייפת לשניה. היא נוכחת בכל פריים ובכל נקבובית של עור פניה.
לאורך כל הסרט הגוף שלי חיכה לאיזושהי ציניות, שתיכף תצוץ ביחסים בין הדמויות (הגוף שלי כאילו התכונן לתגובה של התכווצות), ותהפוך את הסצנה למשהו שמוכר היטב מהמציאות. אבל היא לא הגיעה. אפילו לא לרגע. היה מעניין לגלות שציפיתי והתכוננתי לציניות והיא לא היתה שם. זה השאיר אותי עם מלא אוויר ותחושה שברירית של אהבה, חמלה ותקווה. זה סרט עדין כל כך על הרבה דברים, אבל בשבילי בעיקר על חברות ללא שיפוטיות ואגו ועל אהבה.
