30 שנה אחרי עלייתה במקור, אוהד נהרין ולהקת המחול בת שבע יעלו מחדש את "אנאפאזה", שנחשבת לשיא ההצלחה של הלהקה, לשבעה מופעים שיתקיימו בהאנגר 11 בנמל תל אביב. ובינתיים נוספו עוד מספר מופעים, עקב הביקוש הרב.
"היופי של המחול שזו פעולה שנעלמת ונשארת בזיכרון, ולכן כשאנחנו מחדשים את המופע המחויבות שלנו היא כלפיכם – שתוכלו לטעון את הזיכרונות שלכם בחוויה שלא מחויבת למה שזה היה".
"למחול יש מסר נפלא אבל זה קודם כל מסר מחולי. המסר קשור לאנרגיה, לעידון, לווליום וגם לכאוס, לתוהו ובוהו שתמיד קיים ואסור לפחד ממנו. זה המסר. המסר המחולי תמיד קיים ומאפשר לאנשים תחושות ורגשות גדולים ואני ג'אנקי של רגשות גדולים". אמר נהרין במהלך מסיבת העיתונאים.
אנאפאזה מציגה על במה אחת את להקת בת־שבע ואנסמבל בת־שבע, בליווי מוזיקה חיה המבוצעת על ידי אוהד נהרין, אבי בללי ודני מקוב (נקמת הטרקטור).
יצירתו האייקונית של אוהד נהרין עלתה לראשונה בדצמבר 1993, במלאת 30 שנה להיווסדה של להקת מחול בת־שבע. מאז ובמשך שני עשורים הוצגה היצירה בפני כ-300 אלף צופים נלהבים בארץ וברחבי העולם, והפכה לנכס צאן ברזל של עולם התרבות המקומי. היא עלתה מול 5,000 איש לרגלי עמודי שלמה בפארק תמנע (2002) ומול אלפי איש בפסטיבל לינקולן סנטר בניו יורק (2003).
משמעות השם "אנאפאזה" היא השלב השלישי של התחלקות התא – השלב שבו התא הבודד מתפצל לשני תאים שנפרדים זה מזה. הפרשנות הזאת מרחפת מעל העבודה, שעוסקת בין השאר בפיצול של החברה הישראלית לשני תאים נפרדים. במובן זה היא רלוונטית יותר מתמיד. נהרין מעולם לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות, וחלק מעבודותיו האחרונות (בהן למשל "עבודה אחרונה" ו"2019") אף עסקו בכך במפורש. "אנאפאזה" עצמה הייתה כאמור במרכזו של ויכוח ציבורי, כשב-1998 התכוונה הלהקה (בצירוף רקדנים נוספים) להעלות את "אחד מי יודע" במופע "פעמוני יובל", לציון חגיגות ה-50 למדינה. בעקבות לחץ של המפלגות החרדיות, שזעמו על השימוש בשיר מסורתי והתפשטות של רקדנים על הבמה לכדי תחתונים וגופיות (כפי שהם עושים זאת כשהם מעלים מאז את הקטע), החליט נהרין שלא להעלות אותו בערב המופע.
