מאת: ויליאם שייקספיר בימוי: איתי טיראן בכיכובה של יבגניה דודינה
״אני הרי יודע לחייך, וגם לרצוח ולחייך, וגם לצווח 'יופי'!״
משפחת המלוכה מסוכסכת ובמרכזה – ילד דחוי, כואב ופצוע שבבגרותו הופך לרודן אכזר, למחלה ממארת שמתאכזרת ללא רחמים באלה שהתאכזרו אליו. הטרגדיה המשפחתית הופכת לטרגדיה לאומית במחזה שבו הפוליטי והאישי שזורים זה בזה. מאות שנים לפני נטפליקס שייקספיר בורא את הרוצח הסידרתי הראשון. ריצ'רד השלישי הוא נבל לתפארת. ליצן רצחני רהוט ונוגע ללב שלוקח אותנו למסע מרהיב של הרס עצמי.
הנבל הפגוע שדורך על גופות בדרכו לכס המלכות – הוא למעשה מראה של החברה האנושית, על כל פגמיה, נורת אזהרה לכולנו, כי למה לעצור במשפחה כשאפשר לחסל מדינה?
תמונת הפתיחה של טיראן אינה מותירה מקום לספקות באשר לתפקיד שהוא מייעד לריצ'רד השלישי בקונפליקט הזה כאזהרה קיומית, לא פחות, למדינת ישראל אם תמשיך בדרכה זו. בטקסט שתרגם נהדר דורי פרנס, הוא לא נוגע, והוא גם מותיר את ההצגה במרחב הסימבולי ולא מייצר לה ריאליזציה של הכאן ועכשיו כמו שרבים מהעיבודים לקלאסיקות עושים כיום. הדרך של טיראן להשפיע היא בקאסט ובחיבורים שבין הקטעים ובמוזיקה שמתנגנת מן ההצגה – תרתי משמע.
כך, באותה תמונת פתיחה, למשל, טיראן מעלה את האנסמבל כולו אל הבמה לריקוד הורה ישראלי מאוד (עם רננה רז על התנועה), שלאחר מכן הופך לריקוד טכנו בסלואו-מושן, וברקע שירי ארץ ישראל. חיבור שחוזר על עצמו גם בהמשך, עם מסר מאוד ברור, כאשר אל הבמה מוזמנים מצד אחד ריצ'רד, אדוארד, אליז'בת, בקינגהם וליידי אן, אבל גם חיים חפר, נתן יונתן, אהוד מנור, נעמי שמר, יענק'לה רוטבליט ולאה גולדברג. נכסי צאן ברזל של הישראליות, לרבות שיר השלום שמקבל כאן דגש כואב, שאט-אט נרמסים והולכים תחת רגלו של הדיקטטור המתהווה בגילומה של לא אחרת מאשר יבגניה דודינה.
