מריה סאלח מחאמיד (נולדה 1990, אום אל־פחם, עובדת ומתגוררת בעין מאהל), חושפת בתערוכה גוף עבודות שנוצר במהלך חודשי המלחמה.
כבר בזמן לימודיה פיתחה סאלח מחאמיד את סגנונה ואת שפת האמנות הייחודית לה, ובחרה לעבוד באופן כמעט מוחלט עם שני חומרים: פחם ובד. הפחם הוא גם חלק מהביוגרפיה האישית` שלה, כילידת "אם-הפחם" (אום אל-פחם), כפר שבמשך מאות שנים התפרנסו תושביו מהפקת פחמי עץ מעצי החורש בסביבתו.
הבחירה בפחם אינה בחירה אמנותית בלבד אלא גם פוליטית: הפחם מגלם את השליטה במשאבים, את ניכוס האדמה, את ניצול העבדים והפועלים לאורך ההיסטוריה, את עוולות החברה. כל אלו טבועים ביצירתה – בהכתמה, בהשחרה ובזיכרון החומר עצמו.
סאלח מחאמיד עובדת ישירות בפחם על בד, ללא רישומי הכנה. הקנבס רחב הממדים פרוש על רצפת הסטודיו (או הבית), והופך ל"מפת עולם" שעליה היא יוצרת. עקבות הרגליים, טביעות האצבעות וכתמי המריחה שהצטברו על הבד תוך כדי עבודתה הם חלק חשוב ובלתי נפרד מהציור, היא מתהלכת בתוך גבולות הבד, נעה, יושבת ורושמת קווים שחורים על הקנבס המחוספס.
גושי הפחם מתפזרים לגרגרי אבקה קטנים בתהליך העבודה. הם נושרים מהמשטח, נמרחים ונתפסים על כל העומד בדרכם, שוקעים ומותירים עקבות של קו או כתם – מעין זיכרון.
בשילוב עם מגע הגוף ושמנוניות העור הטבעית, גרגירי האבקה מצטמצמים לכדי סימנים כהים וצפופים יותר מהאזורים שנותרו ללא מגע, מספקים עדות למגע הישיר של האמנית ומנכיחים את המקומות שבהם הגוף והעבודה נפגשים.
שמה של סאלח מחאמיד הולך ועולה בעולם האמנות הישראלי. מבקר האמנות גדעון עפרת תיאר אותה כמשתייכת לזרם של אמנים פלסטינים שלא מחכים לזכות השיבה, אלא משיבים לעצמם, מעצבים לבדם "זכות השבה" על נכסיהם ההיסטוריים והתרבותיים.
היא בת בת לאם אוקראינית ואב פלסטיני שהכירו בעת לימודיהם בקייב. את יצירותיה היא מציגה מ-2013. רושמת בפחם על קנבסים שאורכם הולך ומתארך מיצירה ליצירה. כמו ב'شوف' , גם בעבודותיה האחרות היא מתבוננת באירועים שקרו לה או בתהליכים שעברה על מנת להצביע על אתרי אלימות חברתיים ועל אירוניות מדממות.
להזמנת סיור בתערוכה ורכישת כרטיסים
